בנם של דינה ומיכאל. נולד ביום כ"ז בכסלו תשס"ג (2.12.2002) בירושלים. בן בכור למשפחה שבה ארבעה ילדים, אח לאביגיל, מוריה ועקיבא.

כאשר ישי היה בן ארבע וחצי, עבר עם משפחתו ליישוב הקהילתי מצפה יריחו. הוא התחנך שם עד כיתה ח' בבית הספר הממלכתי-דתי "מצפה יריחו". את לימודי התיכון למד ב"ישיבת צביה" במעלה אדומים.

הוא נודע בחיוכו המאיר, בטוב ליבו, בצניעות ובעדינות, בשלווה וברוגע שהקרין, מידות נשגבות אלו השתלבו עם נחישות ללא גבול. את הוריו כיבד במיוחד, והקשר שלו עם אחיותיו ועם אחיו היה עוצמתי, תומך ומיטיב. כשהיה ישי בן שתים-עשרה, קיבל כמתנת יום הולדת את הכלב צ'ואי, שאותו אהב, גידל וטיפח.

חבריו סיפרו שהיה עבורם חבר אמת, אחראי ובוגר, וציינו את כוח הרצון שלו לעבוד קשה ולהשקיע מעל ומעבר בכל מה שחשוב לו. דוגמה לכך היא שתוך כדי לימודיו בכיתה י"ב החליט ללכת בעקבות אביו והשלים בהצלחה קורס מאמן אישי ב"מכון וינגייט". הוא חלם לעסוק בכך בסיום שירותו הצבאי, ביחד עם אביו.

ישי הקדיש זמן לכושר גופני, בין השאר כהכנה לגיוסו לצבא על מנת שיוכל לבצע את תפקידו הקרבי על הצד הטוב ביותר. בסבלנות וברוגע האופייניים לו עודד גם את חבריו לעסוק בספורט ולהקפיד על אורח חיים בריא. בנוסף, הוא לימד את עצמו לנגן בגיטרה.

ביום 7.12.2022 ישי התגייס לצה"ל. למרות שנולד עם מום קל בכף הרגל ישי בחר להצטרף לגדוד 50 בחטיבת הנח"ל. במהלך הכשרתו כלוחם בחר להשתתף בקורס חובשים, ובסיומו שירת כחובש בגדוד.

חבריו לפלוגה סיפרו שהמפקד שלו סמך עליו ונהג לבחור בו לבצע את המשימות החשובות ביותר, כי היה לו ברור שהוא יבצע אותן למופת ובמסירות מלאה.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

מתחילת המלחמה יחידתו של ישי השתתפה בפעילות ברצועת עזה. ישי שימש בזמן המלחמה כחובש קרבי פלוגתי (חופ"ל), עבד בצמוד לרופא הפלוגתי וטיפל בפצועים לאורך הלחימה בעזה ברמה גבוהה של מקצוענות. על רקע התמודדותו עם מצבים מורכבים ומאתגרים הקשורים במלחמה, בלטו במיוחד החוסן הנפשי והאופטימיות שהפגין, כולל מול חובשים אחרים שבהם תמך ברגעים קשים.

הגיטרה שלו המשיכה ללוות אותו גם בעזה. הוא ניגן לעצמו ולסובבים אותו כדי להשרות אווירה של ביטחון ורוגע. נאמן לערך הדבקות למטרה, גם שם עודד את חבריו לעסוק בפעילות גופנית ואימן אותם. תחביב נוסף שלו בתקופה זו היה הצילום. מצויד במצלמתו הפשוטה, הוא תיעד רגעים ומקומות מהשירות בעזה.

בשבתות שבהן הגיע הביתה, הקפיד להקדיש לכל אחד מבני משפחתו זמן איכות ושימש עבורם עוגן ואוזן קשבת. היה לו חשוב לשמוע מה עובר על אחיותיו ועל אחיו ולהתעדכן בשגרת החיים של הוריו. גם סבו נהנה מהקשר המיוחד שבין שניהם ונהג להתייעץ עם נכדו, כי העריך מאוד את תבונתו.

הרופא במחלקתו כתב על ישי: "במהלך המלחמה טיפלנו יחד בעשרות רבות של פצועים. אבל אירוע לא נגמר בפינוי וטיפול מהירים, ישי היה משלים ציוד חסר ואז בכל פעם היינו יושבים מתחקרים וחושבים איך לשפר. אין ספק שהשיחות הללו עם ישי העלו את רמת הטיפול ופינוי של הגדוד שלנו.

אבל מעבר לתפקיד הצבאי שאותו מילא בהצטיינות, ישי היה בשבילי גם חבר אמיתי.

ישי אהב מאוד חיות, בעזה היו הרבה כלבים וחתולים - הרבה פעמים היה אפשר לראות אותו יושב ומשחק עם כלב או חתול בעדינות ובשובבות, ואני בטוח שהם גם אהבו אותו.

ישי היה צמד הברזל שלי כל המלחמה, חודשים על חודשים כל כך משמעותיים".

סמל ישי מן נפל בעת בפעילות מבצעית ביום כ' בתשרי תשפ"ה (22.10.2024). בן עשרים ואחת בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

ישי מונצח באתר "ממוריז+".

במצפה יריחו יצרו סרט לזכרו שמופיע בערוץ האינטרנט של היישוב.

משפחתו החליטה להנציחו באמצעות הקמת חדר כושר במצפה יריחו, שיעודד אימון משותף של הורים עם ילדיהם על מנת להעצים את הקשר ביניהם, כפי שישי נהג לעשות עם אביו.

ישי מונצח באתר הזיכרון של חטיבת הנח"ל שהוקם בפרדס חנה-כרכור.